"אין משימה בלתי אפשרית"
ארז גרוס, דיסלקטי, אנאלפבית בחיוך לפי הגדרתו, יליד קיבוץ גונן, זואולוג חובב, שרכש את השכלתו "דרך הרגליים "אני חירניק" הפך ליזם-קבלן של הרחבות ישובים, פיתוח תשתיות ובנייה הטוען: "יש כשל מובנה במנגנון העברת כספים ממשרדי הממשלה לרשויות השלטון המקומי ומהשלטון המקומי לשטח בתחום יזום תכנון ובבניית תשתיות ההרחבה באזורי עדיפות לאומית של המדינה
את ארז גרוס, יזם-קבלן ובעל חברה קבלנית "גרוס יזום בע"מ", פגשתי במתחם אגמון החולה, כשהוא מתבונן בעגורים החורפים כאן את החורף הישראלי. מאז שנת 2000, בונה חברתו הרחבות בישובים, במושבים, בקיבוצים ובמגזר הכפרי, הכוללות תשתיות ובניית בתים מתחילתם ועד סופם על כל מרכיביהם, בבניה ויזמות כללית בצפון הארץ. יזם-קבלן כמוהו, אמור להתמודד מול כל הגורמים הללו, מעת הרצון להקמת שכונה/הרחבה של ישוב ועד לביצוע בפועל, כולל קבלת רישוי בניה והיתרים. "הדבר מאוד מסובך", הוא אומר לי ומוסיף: "כ-80% מזמנו של היזם-קבלן מושקע/מבוזבז על ביורוקרטיה על-מנת לעבור את כל הגופים הללו בדרך להשגת האישורים (היתר בנייה), כדי שיהיה ניתן לבצע פיתוח התשתיות ו/או בניה. 20% הנוספים הם הבנייה בעצמה. למשל, זמן פיתוח תשתית, אמור לנוע בין חצי שנה לשנה ולבנות בית – אורך כשנה. תוך שנתיים אפשר לגמור הרחבה. אלא שבמציאות, הרחבה רגילה של 35 עד 80 יח"ד לוקחת זמן תכנון וקבלת היתרים כ-7-5 שנים וזמן בניה עוד כ-7-5 שנים עד שמסיימים. בזמן הזה זוגות צעירים נושרים, המחירים מתייקרים משמעותית, תקנים משתנים וגורמים לתכנון הראשוני להיות לא רלוונטי ויש צורך לעדכן שוב, עניין שכרוך בעלויות נוספות ובעיכוב זמנים נוסף, ועוד ועוד כשלים עקב התמשכות בלתי מוצדקת של הזמנים. זוהי ביורוקרטיה לשמה"… את שירותו הצבאי עושה ארז בסיירת הצנחנים, עובר קורס קצינים ומשרת בבית הספר למודיעין וסיור מו"ס, כמפקד קורס קציני סיור וכמדריך בקורס מ"פ סיור. בתום שירותו הצבאי בדרגת סגן, מקבל במילואים פיקוד על פסל"ר פלוגה עצמאית עם לא פחות מ-120 חיילים תקן מג"ד למשך כ-12 שנים. לאחר השחרור, הוא שב לקיבוץ שהיה במשבר כלכלי. מנסה לשנות ולהשפיע, ונוכח לדעת שהנהגת הקיבוץ אינה בשלה לעשות שינוי במצב ואז- עוזב את הקיבוץ ועובר להתגורר בתל אביב במשך כחמש שנים. ארז מקים שם עסק לציוד תקשורתי. באותה תקופה הוא יורד לתל אביב בטיסת בוקר מקרית שמונה וחוזר בערב אל ביתו בגליל. היום, הוא מצר על כך, שביטול הטיסות למנחת בקריית שמונה, בהן יכולים היו להגיע לתל אביב בחצי שעה, מונע מתושבי האזור אפשרויות רבות, בעיקר בהקשר לתעסוקה. העסק שפתח אינו צולח ומביא אותו לעסוק ביזמות כללית ובבניה ופתוח תשתיות בפרט. בתחילת שנות התשעים משתקעת משפחת גרוס עם ילדיהם במושב בית הלל המונה היום כ-200 משפחות. ארז מתגורר כאן בוילה עם בריכת שחייה וג'קוזי. אם המדינה באמת תבחר לתת עדיפות לאזורי העדיפות, תוותר על חלקה בעלות הבנייה של אותם בתים באזורי עדיפות לאומית הפעולה תאפשר: להגיע לבתים שעלותם תהיה בין 550 אלף ל-800 אלף שקלים לדייר/משתכן ובערי העדיפות שם יש בניה רוויה (בניה על קומות) אפילו למחירים נמוכים מאלה, לעודד ניוד אוכלוסייה מהמרכז, ליישב במהירות זוגות צעירים איכותיים באזורי העדיפות הלאומית, ואפשרות נוספת: כתחליף למחיר המשתכן, לתת הטבה זו לחסרי דיור, דבר שכל כך חשוב למדינת ישראל (לכן הוגדרו אזורים אלה על-ידי המדינה כאזורי עדיפות לאומית) המטרה היא לשמור על הקרקע. "גבול מדינתנו יהיה היכן שתלם המחרשה היהודית תעבור". ראה מה קורה בדרום והסק מסקנות… הנזק למדינה הוא עצום". ומכאן, הרצון של המדינה, במיוחד לעזור לאזורי עדיפות לאומית, מכוון למקומות לא נכונים. למשל, המדינה מנסה לכרסם כל הזמן במחירים של בעלי המקצוע עצמם ולא מסייעת להורדת עלות הבית למשתכנים. אם המדינה רוצה לעודד ולעזור לזוגות צעירים ולתושבים אחרים שרוצים לעבור לפריפריה, עליה לדוגמה: לתת לחסרי דיור ובוגרי שירות צבאי משוחררים את הבית הראשון באזורי העדיפות, ללא המיסים, כך שעלות הבית הייתה מצטמצמת בכ-50% ולזוג צעיר מהמרכז היה כדאי לעבור לאזורי העדיפות הלאומית". ארז עובד מסביב לשעון ואת זמנו הפנוי מעבודה הוא מקדיש לתחביביו: צלילה, טיול בג'יפים וברגל בכל הארץ, טיולים עם אופני שטח, סקי שלג ומים וכמובן משפחה. "היכן שאפשר לבנות את הארץ ולשפר אותה. כשאני סבור שיש לי את היכולת להשפיע – אני שם", הוא מסכם. |
יגאל יששכרוב – עיתואי-צלם, סופר